בנם של שושנה (רושקה) ושמואל (מילק). נולד ביום כ"ז בטבת תש"ה (12.1.1945) בקיבוץ דן בגליל העליון .ילד שני במשפחה, אח ליורם ונטע. נולד בשלהי מלחמת העולם והגילויים על אודות השואה, ואביו סיפר: "נתנו לו את השם עמיחי כדי לציין את אמונתנו בעתיד קיומו של העם היהודי, על אף ההרס שנעשה בו".

עמיחי (עמי) גדל בקיבוץ דן. כשהיה בן שלוש התחוללה בארץ מלחמת העצמאות וילדי הקיבוץ פונו לחיפה. שם טיפל בו בעיקר אחיו הבכור, והקשר בין האחים הפך להדוק מאוד מאז.

התחנך בקיבוץ, בקבוצת "סנונית". בקבוצה נודע כמארגן תעלולים למיניהם, פעיל בחיי החברה והתרבות. סיפר חברו לקבוצה: "הנה עמי בחברת הילדים, עמי שאינו יכול לשבת בשקט בכיתה, תמיד עסוק במשהו, מכין איזה תעלול, איזה 'קונץ' נוסף. ואיזו הנאה, התרוממות רוח, אהבת החיים והעולם - שאותו ראה אז כה טוב בתמימותו הילדותית - הייתה משתררת עליו כשקונץ כזה הצליח. צחוקו היוצא מן הלב מתגלגל ופורץ בלי מעצור, מן התעלות שאין לתארה". כן אהב מגיל צעיר לצייר, "לרוב היה מצייר סוסים בדהירתם הפראית", תיאר אביו.

מבית הספר היסודי המשיך לבית ספר התיכון בקיבוץ דן, ובמקביל היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר". ככל שבגר ידע גם להיות רציני ולהשתתף בבעיות הקבוצה, כתב דברים על חשיבות הקבוצה והחלטות הכלל. כך כתב בכיתה י"א: "חברה בעלת מרות וכוח ליכוד מסוגלת במצפונה להחזיר את כל אנשיה למסגרת שנקבעה. הסוג השני הוא חברה החיה ללא התחייבות ומשימות. חברה כזאת תידרדר, תשכח דרכי מוסר ומי יודע אם בכלל תמלא את תפקידה בעתיד כחברה... המאמר בא לעורר את דעת הקהל, כדי שנגיע לבירור בחברה הקובעת את דרכנו ומדריכה כל פרט בהתנהגותו".

נער אהוב על חבריו, מלא מרץ ורעיונות לביצוע. תמיד ניתן היה לסמוך עליו ועל עבודתו שנעשתה מכל הלב. כתבה מיכל, חברה לקבוצתו: "עמי חשב ברצינות ובהעמקה על כל דבר והיה בעל כושר התלהבות עצום. בכל מפעל ואירוע נטל חלק ואף ביקש לקחת על עצמו הרבה מכפי יכולתו. אהב את הקבוצה וכל חבר שלה, וחרה לו מאוד כאשר אחד החברים סטה מעט מהעקרונות".

בהגיעו לכיתה י"ב יצא עם הוריו לשליחות לברזיל, ולא כילד הסמוך על שולחן הוריו אלא תכנן להיות מדריך, שליח בפני עצמו. בתחילה גר עם משפחתו בריו דה ז'נירו, שם לא התאקלם היטב והשקיע את עיקר זמנו בטיולים ובצילום הסביבה. בהמשך הוריו נותרו בעיר הגדולה והוא עבר מעט דרומה לפורטו אלגרה, שם פרח – כמדריך צופים וכמורה לעברית, כעובד במשק החקלאי וכצייר בהדרכת ציירת שהתלהבה מכישרונו. רכש חברים רבים, ארגן מסיבות, וכשהגיעה העת לשוב לארץ נפרדו ממנו חבריו הרבים בדמעות. סיפר אלי, המדריך שלו בפורטו אלגרה: "הוא התפרץ לתוך חיי כסערה. ניתן לי אח קטן עליו חלמתי, הוא יעזור לי ואני אהיה עזר לו... עמי הספיק כל כך הרבה לחיות וכל כך הרבה לתת, לי, למשפחתו, לידידיו, לחברים ולתנועה. שם נעשה אדם – טהור ובעל הכרה. החיים הרועשים והנוצצים של ברזיל, הפיתויים והמלכודות האורבות לנער תמים ולא מנוסה לא סחפו אותו. הוא עמד בכול בבגרות, תבונה וטוהר. ולא פעם הרגשתי – עמי היה גאה מאוד על טוהר ליבו והיושר במעשיו, כיאה לבן קיבוץ וחניך תנועה".

בברזיל הקפיטליסטית התחזק מאוד הקשר שלו לקיבוץ, כך כתב לחבריו לקבוצה: "כל כמה שאני מרוחק מבחינה פיזית מהקיבוץ – הריני מתקרב אליו ברוחי. פה אני מגיע להבנת הקיבוץ בשלמותה... כאן ניתן לי לראות עד כמה הקיבוץ הוא טוב, עד כמה החיים בו שלמים יותר... כשאשוב לא אוהב את הקיבוץ משום שאני קשור אל האנשים ואל הנוף, אלא גם משום שאני מבין יותר את המגמות ומזדהה איתן".

עמי שב מברזיל לבדו כדי להתגייס לצה"ל. באוגוסט 1963 הצטרף למחזור הראשון של סיירת שריון. השקיע בשירות, ביצע במקצועיות את כל המוטל עליו והצטיין בתפקידו. חברו לטירונות תיאר: "בין הטירונים במחלקה שלנו היה אחד שלא חדל כמעט לחייך. מישהו מהמ"כים החליט 'למחוק' את החיוך מעל פניו. על כל חיוך הטיל עליו אחד מהעונשים הצבאיים הקטנים של 'הקפת המחלקה בריצה' או כתיבת מאה פעם: 'אין לחייך'. אך הטירון לא חדל לחייך, כך הכרתי את עמי". לחופשות בקיבוץ הגיע שזוף, גבה קומה, כשהמדים המונחים עליו להפליא מוסיפים לו חן נערי.

בהמשך דרכו עבר קורס קצינים והשלמה חיילית לקציני שריון. כשסיים קורס קצינים שירת כמדריך טירונים, בהמשך מונה למפקד מחלקת טנקים.

סיפר אבישי, חברו לשירות מימי הטירונות ועד הקצונה: "הכרתי את עמי כבחור שקט ומופנם אשר אינו מנסה להבליט את עצמו, אינו מרגיש צורך להרשים אף אחד, מכיר בערך עצמו ואינו נזקק לאישור על כך מאחרים... כאשר היה אומר את דבריו היה זה תמיד בשקט, באופן שקול ודעתני, ללא התלהמות אך בצורה שיכלה להיות לעיתים נוקבת וחדה".

חנן, חייל שלו, תיאר: "הרגשנו כולנו שעמי הוא מפקד בלתי שגרתי וכל יחסיו עם חייליו הם אחרים לגמרי מהמקובל... כשכל יתר המפקדים כבר היו ישנים הוא היה מסתובב בינינו, בודק, מעיר הערות ועוזר. עשה זאת ברוח טובה, אף שהרבה פעמים הזמן דחק וכולם היו מתוחים ועצבניים. הוא היה יוצא דופן בין המפקדים שהכרתי. אדם מצוין, חבר ומפקד מצוין". חייליו כתבו: "ידעת מה ומתי לעשות, ואנו ידענו להעריך זאת". פקוד נוסף שלו העיד: "הוא נהג בנו ממש כמו מחנך או מדריך. לפעמים הרגשת שאתה נמצא בפעולה של תנועת נוער, ולא בצבא".

במסיבה בעת קורס הקצינים הכיר את אמירה, והם היו לזוג. אהבתם פרחה, ועל כך כתב: "אינני זקוק לכלום, הכול יש לי. אני מלא וגדוש, אני שופע ונשפך עוד מהצדדים. האפשר לבקש יותר? האפשר לקטר על החיים?"

הִרבה לכתוב מכתבים מהצבא, למשפחתו ולאמירה. מכתביו היו מלאים רגש ולבטים אמיתיים. כל מכתב - עדות נאמנה למזיגה המופלאה של הומור, רגישות, תמימות וגילוי לב. כך כתב לאמירה כשיצא למסע, אחרי מכתב שקיבל ממנה: "הנה אתמול הגיע אלי מכתבך מערב חנוכה, והוא כל כך יפה וכל כך נחמד. כל כך עדין שהלב פנימה קופץ ומרקד משמחה. והוא [המכתב] מוציא אותי מאותה מציאות של יום אימונים. ואנו יחד כאילו עפים מעלה מעלה על כנפי הדמיון אל אותן פינות השייכות לשנינו לבד. והנה אני קורא כבר בפעם הרביעית ונהנה מאותן מילים שידעו להתקשר ביניהן כה יפה... ואז [במסע] פתאום נזכרים שוב באותו מכתב שהוא כה מעודד ויודעים שמישהו מחכה אי שם ומישהו אולי אפילו קצת מתגעגע. ופתאום הפצוע באלונקה שוקל רק 100 גרם, והנעליים עם המים מתחילות לזמר, והרוח בניגוד למה שאומרים בפיזיקה ממש מחממת, ואז במקום כל אותם קיטורים מופיע מין חיוך בזווית הפה ואפילו איזה פזמון נחמד בין השפתיים. והשמונה קילומטר הליכה... כבר נגמרו".

עמי אהב לטייל. את שבילי הארץ כבש ברגליו ובג'יפ הסיור, נפשו הרגישה קלטה את הנוף בכל נימיה. בכל חופשה ארגן את חבריו לטיול. לנערתו כתב: "ילדה, אלה הם אותם דברים מיוחדים של ניווט לילה ההופכים אותו לטיול רומנטי נפלא (כאשר רק את חסרה בו). יודעת, החושך הכבד מדגיש את יפי האורות הנוצצים השייכים ליישובים - כאילו כוכב נפל והתנפץ על האדמה והוא ממשיך לזהור".

באוקטובר 1965 התקבל כחבר בקיבוץ דן ועם שחרורו עמד לבנות בו את ביתו, לעבד את שדותיו ולגדל במקום את משפחתו.

ב-8 בנובמבר 1965 כתב לאמירה: "כל כך נעים לחשוב על אותה תקופה משותפת שלנו. זה פשוט מוכיח שהכול ברור לנו, ואנחנו כבר נהיה ביחד עד מאה ועשרים שנה, ממש משפחה".

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות, נקבע שטח מפורז (בו אסורה הכנסת צבא) לאורך הירדן מצפון לכנרת. לאורך השנים היו מדי פעם הפרות של ההסכם, ובשנת 1965 הוחלט בפיקוד הצפון לעלות ולעבד את כל החלקות שבבעלות המדינה בשטחים המפורזים בצפון, כך גם החלקה שברמת כורזים מצפון למושב אלמגור. עמי פיקד על מחלקת טנקים שתפקידה היה לאבטח את החקלאים בחלקת אלמגור – בהם גם אחיו יורם.

ב-12.11.1965, אחרי יום שבו עבודת העיבוד וזריעת החיטה הסתיימה בלא הפרעה, עמי נהרג בתאונה בעת שכיוון את הטנק ביציאה מהעמדה בלילה חשוך וסוער.

סגן משנה עמיחי (עמי) מאירי נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ז בחשוון תשכ"ו (12.11.1965). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ דן. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.

נפרד ממנו אחיו יורם: "אני יושב במחיצת מכתביך לאמירה ולמשפחה ומתוכם אני קורא את מחשבותיך בשעות הכתיבה. היית כל כך חי בזמן הכתיבה, והדבר בא לידי ביטוי במכתביך. הם אמיתיים, כנים, והצלחת להביע בהם את רחשי ליבך, את השמחה ואת האושר לאין גבול. לפעמים הבעת געגועים, אהבה, לבטים, ייסורי מצפון, רגשי תודה והוקרה.

הייתכן שכל עולמך המלא פסק מלחיות כהרף עין? רגע הכול היה, ורגע לאחר מכן נדם? הייתכן? לא! לא אבין זאת. אולי זאת מגבלה של הטבע האנושי, שאיננה נותנת להבין ולעכל כיצד כהרף עין פוסק עולמו של אחד מאיתנו, פוסק לעד".

ספדה סוניה, המחנכת שלו בקיבוץ: "ילד שחרחר, בעל עיניים שחורות לוהטות ונבונות, מלא חיים ומרץ ללא גבול... העיניים האלה והחיוך הנחמד – עד היום אראם ולא אוכל להאמין שלא יופיע יותר בתוכנו, בבית ההורים ובקרב כולנו שרצינו באושרו... עמי, שנים עברו מאז לימדתיך וחינכתיך, אך עמוק עמוק בלב מקומך שמור. וימים רבים אראך רץ לאורך המדרכה עם אמירה יד ביד בדרך לבית הוריך, שכה שבורים הם שלא באת ולא תוסיף לבוא יותר לשבת".

כתב אלי, המדריך שלו מברזיל: "עמי שלנו לא ישתנה ולא יזדקן. עד אחרון ימינו יישארו קווי פניו צעירים ויפים כמו שהיו אתמול, כשנלקח מאיתנו... עמי היה סערה. החיים מלאוהו מעל המידה המקובלת. הוא העיז וחייך... מדוע לא אוכל לתת כמה שנות חיי כדי שוב לדעת שאתה איתי, עם האוהבים אותך? מדוע מסתלק האדם הקרוב שכה הרבה הבטיח לך ומשאיר רק זכר? לא, ביחסי אליך עמי לא אסכים לשום הספד, לשום נוהג. בתוכי, בעומק ליבי אראה וארגיש אותך תמיד – חי".

ספד רענן, חבר מקבוצת סנונית: "קשה להאמין שמחר לא נראה את עמי בינינו כשרוחו טובה עליו והוא מלא אופטימיות. קשה להאמין שלא נשמע את קולו הלבבי ואמרותיו הבדוחות. בכל שבת אחים של 'סנונית' נרגיש שהוא חסר, נפגמה הצוותא. כל טיול יזכיר לנו את עמי וכל דבר ההולך ומתפתח בקיבוץ יעלה על ליבנו את עמי. ברוך יהיה זכרו".

חוברת "עמיחי" יצאה לזכרו וכוללת סיפורי חברים מתקופות חייו השונות, תמונות ודברי פרידה, ומכתבים מרגשים של עמי לחברתו אמירה, למשפחה ולחבריו. החוברת הופקה בהוצאה שנייה בשנת 2018 ביוזמת אחיו יורם, שכתב: "חמישים ושלוש שנים לאחר מותו של עמיחי יוצאת בהוצאה חדשה חוברת הזיכרון בתוספות קטנות של מילים ותמונות. החוברת מיועדת לחבריו, לצעירים של היום, וכן לבני משפחתנו שכה התרחבה עם השנים".

עמי מונצח ב"יד לשריון" בלטרון, ובאתר ההנצחה לנופלי התנועה הקיבוצית שהוקם ביערות מנשה.